פסק-דין בתיק ע"א 2618/03

השופטת מ' נאור:

1.        באיזו ערכאה משפטית - בית משפט אזרחי, בית הדין האזורי לעבודה, או שניהם במפוצל - תידון תובענה הכוללת עילות נגד מי שהיו דירקטורים ועובדים כאחת? זו השאלה המתעוררת בערעור זה. בית המשפט המחוזי העביר, לבקשת המשיבים, את התביעה כולה לבית הדין האזורי לעבודה; שני הצדדים למחלוקת סבורים (כטענה ראשית) כי אין מקום לפיצול התביעה בין הערכאות השונות, אלא שהמערערות טוענות כי יש לבררה בבית המשפט המחוזי, ואילו המשיבים טוענים כי יש לבררה בבית הדין האזורי לעבודה. מסקנתי שלי היא, שאין מנוס מפיצול ההתדיינות בין בית המשפט המחוזי ובית הדין האזורי לעבודה. הדבר נובע מכך שלמשיבים שני "כובעים": כובע של דירקטורים במערערת מס' 1 וכובע של עובדים בה. לגבי תביעתה של המערערת מס' 2, דעתי היא כי יש לבררה, במלואה, בבית המשפט המחוזי.

העובדות וההליך בבית המשפט קמא

2.        תמצית העובדות, על פי הנטען בכתב התביעה המתוקן נשוא הליך זה, הינה כדלקמן: המערערת מס' 2 (להלן - חברת האם), העוסקת, בין היתר, בפיתוח תוכנה והמשיבים, מתכנתים במקצועם, חברו יחד בשנת 1995 כדי להקים את המערערת מס' 1 (להלן - חברת הבת). המניות בחברת הבת חולקו בין הצדדים כך, שחברת האם היתה בעלת השליטה בה. המשיבים כיהנו כדירקטורים בחברת הבת. בנוסף להיות המשיבים בעלי מניות ודירקטורים, הם התחייבו, בהסכם הייסוד של חברת הבת, לעבוד בה ולחתום על חוזי עבודה מפורטים. על אף שלא נחתמו חוזי עבודה בפועל, הסכם הייסוד קבע כי תנאי העבודה יהיו כמפורט בחוזה העבודה הסטנדרטי הנוהג בחברת האם, והצדדים קיימו חוזי עבודה כאמור, על דרך ההתנהגות, למשך 4 שנים.

3.        בין הצדדים נתגלע סכסוך, וחברת הבת וחברת האם הגישו יחד תביעה נגד המשיבים (ואף נגד אחרות, שנמחקו כנתבעות בכתב התביעה המתוקן) בבית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו. בכתב התביעה המתוקן, נטען כי המשיבים פתחו ב"שביתה איטלקית" בחברת הבת; מנעו במכוון גיוס כוח אדם לחברת הבת; נמנעו במכוון מלטפל בדרישות של לקוחות קיימים, תוך העמדת חברת הבת בסכנה של הפרת חוזים עם צדדים שלישיים; מנעו במכוון כניסה של חברת הבת לשווקים חדשים וטרפדו מגעים עם מפיצים. כן נטען, כי בעת שהיו עובדים ודירקטורים בחברת הבת, נסעו המשיבים לחו"ל עם המחשבים הנישאים של חברת הבת, שם נפגשו עם נציגים של חברה אחרת ותכננו פיתוח משותף של תוכנה שתתחרה עם התוכנה של חברת הבת. נטען, כי לאחר שהמשיבים סיימו את עבודתם ואת כהונתם כדירקטורים, הם פיתחו תוכנה הדומה "להפליא" לתוכנה של חברת הבת והעתידה להתחרות עמה. הסעדים שהתבקשו בתביעה הם: צווי מניעה, המורים למשיבים למסור את העתקי התוכנה המתחרה, להימנע מהמשך הפיתוח והשיווק של התוכנה המתחרה ושל תוכנות מהסוג השייך לחברת הבת ולהימנע ממגע עם לקוחות ולקוחות לשעבר של חברת הבת; פיצויים והוראה על מתן חשבונות.

4.        ביום 17.9.2000 הגישו המשיבים בקשה למחוק את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ו/או להעביר את הדיון בתביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. בבקשה נטען, בין היתר, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעה מוקנית לבית הדין האזורי לעבודה, כמצוות סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, על פיו יש לרכז "כל מה שכרוך במערכת היחסים בין עובד למעביד" בבית הדין האזורי לעבודה וכמצוות סעיף 22 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט - 1999; זאת, לרבות זכויות הנובעות מחוזה עבודה לאחר סיום יחסי העבודה. המשיבים טענו בבקשתם, לחלופין, כי יש לפצל את הדיון, כך שכל ערכאה תידון באותם עניינים אשר בסמכותה.

           בתגובה לבקשה, טענו חברת הבת וחברת האם, בין היתר, כי יחסי העבודה שבפרשה אינצידנטליים ליחסים בין חברת האם והמשיבים כשותפים להקמת חברת הבת ולכהונת המשיבים כדירקטורים בחברת הבת. נטען כי רוב עילות התביעה אינן מתבססות על יחסי עובד-מעביד, אלא על חובות הנאמנות, הסודיות ותום הלב החלות על המשיבים כדירקטורים - בנוסף ובנפרד מחובות שבחוזי העבודה - בהן אין בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון. נטען עוד, כי עילת הרשלנות הנטענת בתביעה מוצאת מסמכות בית הדין האזורי לעבודה בסעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה. כן נטען, כי אין מקום למחוק או להעביר את תביעת חברת האם, כי יחסיה עם המשיבים היו של שותפים להקמת חברת הבת ולא יחסי עובד-מעביד. ואחרון: נטען כי אין לפצל את התביעה, אלא לקיים את הדיון בה בשלמותו בבית המשפט המחוזי; זאת, כדי למנוע כפל הליכים ואף הכרעות סותרות.

           בתגובתם לתגובה מיום 1.11.2000, טענו המשיבים (שהיו, כזכור, מבקשי המחיקה ו/או ההעברה) כי העילות בתביעה שאינן עילות ביחסי עבודה אינן עילות של ממש, או למצער הינן טפלות לעילות שביחסי עבודה. כן טענו המשיבים, כי בית הדין האזורי לעבודה מוסמך לדון לא רק בזכויות הקבועות בחוזה העבודה, אלא אף בעילות הקשורות בעקיפין לחוזה העבודה ובכלל זאת העילות הקניניות, הנזיקיות ואלו שבעשיית עושר ולא במשפט, הקשורות ליחסי עובד-מעביד.

5.        כתב התביעה המתוקן הוגש לאחר הגשת כתבי בי הדין בבקשה למחיקה, אך לפני הדיון בה. בכתב התביעה המקורי, נתבעו, בנוסף למשיבים, שתי נתבעות נוספות; אך נתבעות אלה הושמטו מכתב התביעה המתוקן. הנתבעות הנוספות היו החברות איתן פיתחו המשיבים, על פי הנטען, את התוכנה המתחרה. בין חברות אלה לבין חברת האם וחברת הבת התנהלו הליכים באנגליה. הליכים אלה הסתיימו בפשרה. בעת מתן ההחלטה בבקשה למחיקה נשוא ערעור זה - שהיא המועד הרלוונטי - כתב התביעה שעמד בפני בית המשפט היה כתב התביעה המתוקן.

6.        כב' הרשם השופט עדי אזר ז"ל החליט להעביר את התביעה כולה לבית הדין האזורי לעבודה. וכך קבע:

"בפני בקשה להעברת המשפט לבית הדין הנכבד לעבודה. הטענה היא כי מדובר בתביעה שעילתה קשורה לחוזה עבודה, אשר הסמכות לדון בה נתונה לבית דין לעבודה לפי סעיף 24(1)(א) [כך] הקובע 'בתובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה, ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור . . .' כידוע תיקון זה לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969, נועד להעביר תביעות בין מעביד לשעבר נגד עובד לשעבר, לבית הדין לעבודה. תביעות אלה נידונו במשך שנים בבתי המשפט האזרחיים הרגילים, אולם המחוקק היה בדיעה כי מטבע הענין מדובר בתביעה הכרוכה ביחסי עבודה. בבקשה זו, מדגיש ב"כ התובעים כי בחר להגיש את התביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, היות שלדעתו מוקד התביעה אינו ביחסי עבודה, למרות שהנתבעים היו גם עובדים. לפי גישתו היות שמדובר בנתבעים שהיו בין מייסדי החברה, והמחלוקת היא מחלוקת בין שותפים בחברה שהביאה לעזיבתם של הנתבעים את החברה, תוך ביצוע לפי הטענה של עוולות שונות, מן הראוי שבימ"ש זה יעסוק בתביעה זו שעיקרה עוולות של גזל סוד מסחרי והפרת זכויות יוצרים. לפיכך, לנתבעים כובעים שונים, ולטענת ב"כ התובעת, הכוונה בתיקון לחוק בית הדין לעבודה היתה לעסוק רק בעובדים שזה כל מעמדם ולא בעובדים שהם גם דירקטורים לשעבר, שותפים לשעבר, או בעלי ענין אחרים. השקפה זו, לא מצאה ביטוי בחוק שאינו מבחין בין עובדים שהם גם שותפים לשעבר, או עובדים בעלי מעמד זה בלבד. בנוסף, חוק העוולות המסחריות, תשנ"ט - 1999, [כך] מסמיך במפורש את בית הדין במפורש לעסוק בעוולה החדשה שנחקקה בחוק זה, של גזל סוד מסחרי. אשר להפרת זכויות יוצרים, בימ"ש זה מפי כב' השופט זפט, הביע את דעתו בבש"א ת"א 53093/99 ארתור מארי נ' רונן חייט [(לא פורסם)] כי גם תביעה מתאימה הכוללת עילה של הפרת זכויות יוצרים, הפרת סימני שירות, עשיית עושר ולא במשפט, שהן עילות מסחריות מקובלות, ניתן להעביר לבית הדין לעבודה. צודק עו"ד לוטי בדבריו כי באותו מקרה אומנם לא דובר בעובדים שהם גם שותפים לשעבר, אולם תוספת זו אינה מצדיקה השארת המשפט בבית משפט זה. עיקר הדברים נעוץ בכך שמדובר במחלוקת אופיינית של עובדים בחברה לשעבר המתחרים בה כיום מבחוץ. תחרות זו, של מי שהיו עובדים וקיבלו שכר מהחברה, במסגרת פעולות אשר התובעים רואים כהפרת זכויות קנין רוחני, או זכויות קרובות לכך, היא תחרות שצריכה להתברר בבית הדין לעבודה, על פי סמכותו הנ"ל. לא התעלמתי מכך שבסעיף 24(1) [כך], לחוק הנ"ל, נקבע כי בית הדין לעבודה לא יעסוק בתביעות נזיקין אך סעיף 1(א) [כך] של אותו סעיף 24, הוא דין מיוחד הגובר על ההוראה הכללית הנ"ל, ולפי ההוראה המיוחדת והחדשה יותר שנקבעה שם, דין תביעה זו להיות מועברת לבית הדין לעבודה. . . ."

הערעור

7.        בערעורן, חוזרות חברת הבת וחברת האם על עיקר טענותיהן בפני בית המשפט קמא, כמפורט לעיל. בנוסף טוענות הן, כי טעה בית המשפט קמא עת שפירש את הסמכות של בית הדין האזורי לעבודה באופן רחב, בניגוד להלכה, הקובעת פרשנות מצומצמת. עוד נטען, כי כאשר מדובר ב"מקרי גבול", הסמכות לבית המשפט המחוזי ולא לבית הדין האזורי לעבודה וכי רק כאשר כל עילת התביעה הינה, באופן חד משמעי, ביחסי עבודה, מוסמך בית הדין האזורי לדון בתביעה.  כן נטען בערעור, כי בית המשפט קמא טעה עת שפירש את סעיף 24(א)(1) ו- (א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה באופן המסמיך את בית הדין האזורי לעבודה לדון בעוולת הרשלנות. נטען, כי כאשר לתובע הן עילה חוזית, לגביה מוסמך בית הדין האזורי לעבודה והן עילה נזיקית, לגביה מוסמך בית המשפט, הוא רשאי לבחור את העילה (או העילות) שברצונו לתבוע. מוסיפות וטוענות חברת הבת וחברת האם, כי פסק דין ארתור מארי שנזכר בהחלטה אינו רלוונטי: עניינו של פסק הדין האמור בעילות לבר חוזיות הנובעות מיחסי עבודה, ואילו בענייננו מדובר בעילות שנבעו מיחסים אחרים - יחסים בין שותפים ויחסים בין דירקטורים לבין חברה. בערעור, חברת הבת וחברת האם מפרטות מספר טענות שהועלו בדיון בפני בית המשפט קמא: נטען, כי יש לראות אף את המעשים שביצעו המשיבים במסגרת עבודתם (כגון "שביתה איטלקית") כמעשים במסגרת יחסי השותפות, כי המניע לפעולות היה רצון המשיבים להגדיל את חלקם ברווחים כשותפים. כן טוענות הן, בהמשך לטענה בפני בית המשפט קמא לגבי עניינים "אינצידנטליים" ולגבי "עיקר וטפל", כי היה על בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה, לדון בתביעה ולהכריע בענייני העבודה מכוח סמכות נגררת לפי סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. נטען בענין זה, לראשונה בערעור, כי המשיבים מודים כי עיקר היחסים ביניהם הינו יחסי שותפות: צוין כי המשיבים הגישו תובענה משלהם בבית המשפט המחוזי נגד חברת הבת וחברת האם, ואילו תביעה נוספת שהגישו המשיבים - בבית הדין האזורי לעבודה - הוגשה נגד חברת הבת (המעבידה) בלבד. בערעור, לעומת מה שנטען בבית המשפט קמא - טוענות חברת הבת וחברת האם, לחילופין, כי יש לפצל את הדיון בתביעה.

8.        בסיכומיהם, טוענים המשיבים כי קביעת בית המשפט קמא, לפיה עיקר התביעה הוא יחסי עובד-מעביד, היא ממצא עובדתי, ועל כן בית המשפט לערעור לא ייטה להתערב בה. לגופו של ענין, אף המשיבים חוזרים על עיקר טענותיהם בבית המשפט קמא. בנוסף, בתגובה לטענה לפיה חברת האם לא היתה מעבידתם של המשיבים, טוענים האחרונים כי הקובע לענין סמכות בית הדין האזורי לפי סעיף 24(א)(1א) הוא העילה ולא הצדדים. ממילא - כך טענתם - הנזק שנטען הוא נזק לחברת הבת - המעבידה - ולא לחברת האם. בתגובה לטענה בענין הודאתם שעיקר התביעה ביחסים של שותפים ו/או דירקטורים, טוענים המשיבים כי ניתן ללמוד, מטענת קיזוז של חברת הבת בתביעת המשיבים בבית הדין לעבודה, כי חברת הבת מודה שעיקר התביעה הוא יחסי עובד מעביד; ממילא, טוענים המשיבים, ההליך שהוגש על ידם בבית המשפט המחוזי היה תביעה נגזרת בשם חברת הבת, שאין בה כדי לבסס כל הודאה בענין העובדות בבסיס התביעה נשוא הערעור שבפנינו. כפי שטענו בפני בית המשפט קמא, טוענים המשיבים, לחלופין, כי יש לפצל את הדיון בתביעה.

9.        בסיכומי התשובה של חברת האם וחברת הבת, נטען כי קביעת ערכאה דיונית בשאלה מהו העיקר בתביעה היא קביעה משפטית, מהסוג שבו נוהג בית משפט לערעורים להתערב. כן טוענות הן, כי אין שחר לטענה שהנזק הנטען אינו רלוונטי לחברת האם, שהינה בעלת גרעין השליטה בחברת הבת.

10.      כאמור, מסקנתי היא כפי טענתם החלופית של שני הצדדים בערעור: שאין מנוס מפיצול ההתדיינות בין שתי הערכאות.

המסגרת הנורמטיבית

עקרונות מנחים בחלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין בית הדין האזורי לעבודה

11.      על-פי סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984, הסמכותבענינים אזרחיים מוקנית, ככלל, לבתי המשפט האזרחיים; הענקת סמכות ייחודית לדון בענין פלוני לבית דין אחר, שוללת את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון באותו ענין, ועל כן חייבת להיעשות באופן מפורש (ע"א 250/83 עומרי ואח' נ' זועבי ואח', פ"ד לט (2) 113, 127):